אסיה תורס בע"מ ואח' נ' מירס תקשורת בע"מ

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט מ' סובל), מיום 15.4.07 בת.א. 60415/05, לפיו חוייבו המערערים לשלם למשיבה סך של 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 12.12.05 ובתוספת אגרת משפט ושכ"ט עו"ד.

הערעור נסב על סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984

רקע עובדתי

המערערת 1 הינה חברה מסחרית העוסקת במתן שירותי הסעה ולה כלי רכב רבים. המערער 2 הינו מנהלה והערב מטעמה כלפי המשיבה, שהינה חברה מסחרית המספקת שירותי רדיו וטלפון נייד.

תחילה הפרשיה בהסכם שנערך בין המערערים לבין המשיבה שעניינו מתן רשות שימוש במוצרים וכן שירות מערכת בלישה ומירס למשך 3 שנים. בכתב תביעתה טענה המשיבה כי המערערים הפסיקו את ההתקשרות עמה בטרם הסתיימה תקופת ההסכם, ומשכך זכאית היא לקבל את סכום דמי היציאה הנקוב בשטר הערבות שנחתם על ידי המערערים, קרי: סך של 57,750 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

המערערים הגישו בקשה למתן רשות להגן שהתמקדה בטענה לפיה סיפקה להם המשיבה מכשירי קשר בלתי תקינים, וכי השימוש בהם היה כרוך באינספור תקלות קליטה ששיבשו את מערך יחסי העבודה ואת הקשר בין משרדי המערערת לבין כלי הרכב ונהגיה. המערערים טענו כי המשיבה היא זו שהפרה את ההסכם עימם בהפרה יסודית, גרמה להם לנזקים, ומשכך אינה זכאית לכל תשלום.

מצהיר המערערים נחקר על תצהירו, ובהחלטה מיום 1.5.06 ניתנה למערערים רשות להגן, ובית המשפט הורה לבעלי הדין להגיש תצהירי עדות ראשית, וקבע את התיק לשמיעת הוכחות.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, אולם בבוקר יום ההוכחות הודיעו לבית המשפט כי מתגבש ביניהם הסדר פשרה, וכי באם המשא ומתן שמתנהל ביניהם לא יבשיל לכדי הסדר, הרי הם מסכימים כי "יתן ביהמ"ש פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לאחר שנגיש סיכומים קצרים בכתב".

בסופו של דבר, לא נשא המו"מ שנוהל בין הצדדים פרי, ואלו הגישו לביהמ"ש סיכומים בכתב.

פסק הדין

בפסק הדין שניתן ביום 15.4.07 קבע בימ"ש קמא כי ההסכם בין הצדדים נכרת לשלוש שנים, וכי המערערים בטלו אותו, לפי טענת המשיבה, כבר ארבעה חודשים לאחר מועד כריתתו.

בית משפט קמא חייב את המערערים לשלם למשיבה סך של 50,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה- 12.12.05, אגרת משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 4000 ₪ +מ.ע.מ.

הערעור

המערערים קובלים על כי בית משפט קמא, בחייבו אותם לשלם למשיבה פיצוי בסך 50,000 ₪, בתוספת אגרה, שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ + מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, פסק למעשה לטובת המשיבה את מלוא סכום התובענה, למרות שעסקינן בפסק דין על דרך הפשרה, שהרי סכום שטר החוב הסתכם ב- 57,750 ₪, וזאת תוך התעלמותו מטענות המערערים שטרם הוכרעו ושבגינן ניתנה להם רשות להגן.

ב"כ המערערים טען כי מדובר בפסיקה קיצונית הדורשת את התערבותה של ערכאת הערעור, שכן בית המשפט לא הביא בחשבון את מכלול טענות הצדדים, התעלם כליל מטענות המערערים בדבר הליקוי במכשירים ואף לא לקח בחשבון את העובדה שהמערערים החזירו למשיבה את כל מכשירי הקשר ולא עשו בהם כל שימוש.

המשיבה מפנה לסמכותה המוגבלת של ערכאת הערעור בכל הנוגע להתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, מה גם שבעלי הדין לא הגבילו את בית המשפט במגבלה כלשהי, והסמיכו אותו ליתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט כפי ראות עיניו ולפי שיקול דעתו.

דיון והכרעה

1. עילות ההתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, להבדיל מפסק דין שניתן לאחר שמיעת הוכחות, הינן מצומצמות למדי ומוגבלות למקרה של חריגה בולטת וקיצונית מגבולות הסבירות והסקת המסקנות, או לחריגה קיצונית בקביעת סכומי פסק הדין (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציולה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) עמ' 337)

2. באשר לסמכות הנתונה לבית המשפט שהוסמך ע"י הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מסתמנות בפסיקה שתי גישות: לפי הגישה האחת – מוסמך בית המשפט, בבואו ליתן פסק דין על דרך הפשרה, לפסוק גם על פי הדין, בבחינת "יקוב הדין את ההר", ומשכך, מוסמך הוא לדחות התביעה כולה, ומנגד- בהינתן המקרה המתאים, לפסוק לטובת התובע את מלוא סכום התביעה.